למה את צועקת?

פעם חשבתי שיהיו לי הרבה ילדים. טוב, לא הרבה, ארבעה. אולי שלושה. ובאמת מה כל כך מפחיד בשניים?

אבל אז מצאתי את עצמי אמא במשרה מלאה לשני ילדים. פלוס שעות נוספות, פלוס שבתות וחגים. בלי חופשים, בלי שיחות הערכה, בלי הפסקות צהריים נינוחות עם קולגות. ופתאום להיות אמא לשניים נראה היה לי מפחיד.

שבע שנים בגרמניה, רובן בקלן ועוד קצת בהמבורג הקרירה. שני ילדים ושני בלוגים שזנחתי באמצע. חזרה לישראל עם התרגשות מהולה בחששות ויותר מהכל געגועים.

אני לא בשלנית, רחוקה מזה אפילו. אבל מדי פעם פתאום מתחשק לי לבשל. לא למדתי חינוך או פסיכולוגיה או ייעוץ. אבל לפעמים אחרי המון שעות ילדים אני מגיעה לתובנות שמפתיעות אפילו אותי.

אני אוהבת את המשפחה שלי יותר מהכל.  אבל אני אוהבת גם בגדים ותיקים ואיפור. אני מנסה למצוא זמן לקרוא, לראות סרטים בלי להירדם ולשמוע מוזיקה. כשאני נהנית ממשהו מתחשק לי לחלוק את זה עם העולם. כשאני לא נהנית, על אחת כמה וכמה.

מעולם לא הייתי מהמתמידים, אני חייבת להודות. אולי הפעם זה יחזיק מעמד, כולי תקווה.