חלומות של אתמול

אני האמא שאף פעם לא מביאה את הילדים לגן מוקדם, שתמיד יש לה זמן להישאר עוד דקה ועוד דקה ועוד שתיים לפני שנפרדים. אני האמא שאוספת אותם תמיד בצהריים. אני האמא שמנסה בכל יום מחדש להמציא עוד פעילות מרתקת כדי שהילדים לא ישתעממו, כדי שלא יבהו  שעות במסך, כדי שלא יהרסו את הבית, כדי למלא את העולם שלהם בתכנים ועניין והנאה. זאת אני שעושה את זה, לא הצהרון, לא הבייביסיטר, לא האמא של החבר מהגן. אני האמא שהבן שלה היה בהלם כשהוא גילה שיש אימהות שיוצאות מהבית לעבוד כי היה פשוט ברור לו מאליו שאמא היא מישהי שנמצאת בבית, תמיד. אני האמא שכששואלים אותה במה היא עוסקת היא מגמגמת לרגע ואז אומרת "אני עם הילדים. זאת אומרת, אני עובדת קצת מהבית, זאת אומרת יש לי תואר ראשון בתקשורת, זאת אומרת…". ואז הם חושבים כמה היא בטח משועממת, מנקה כל היום את הבית, מבשלת, מחכה לילדים. כמה בטח העולם שלה צר ומה היא תעשה כשהם יגדלו ויעסיקו את עצמם ואז כבר יהיה מאוחר מדי בשבילה לקדם את עצמה, לפתח קריירה. כי אישה בלי קריירה, מה היא בעצם? אני האמא שפוגשת בבוקר בסופר אימהות אחרות, אבל רק כאלה בחופשת לידה, וקשישים מבית האבות הסמוך. אני האמא שיש אימהות שהיו מתות להתחלף איתה ויש גם אימהות שלא מבינות איך היא לא משתגעת. אני האמא שהיתה שם כל הזמן, בחיוך הראשון, במילה הראשונה, בצעד הראשון, בהתקף הזעם הראשון. גם בפעם הראשונה שמישהו החליט לעשות פיפי על הספה או לזרוק צלחת עם ספגטי ברוטב עגבניות על הרצפה או לפזר כדורים קטנים קטנים בכל הבית, אני הייתי שם.

אני האישה שמי שעומד מולה פתאום מבין שאין לו ממש על מה לדבר איתה. ואז הוא מחייך, ומהנהן ומחפש מישהו קצת יותר מעניין לדבר איתו. כי על מה יש לו לדבר עם אישה שכל מה שהיא עושה זה לטפל בילדים שלה? אני האישה שבארוחות משפחתיות, בחתונות, במפגשים, אף אחד לא מתפעל מהקריירה המשגשגת שלה, מהתפקידים הבכירים שלה, מההשכלה הרחבה שלה, מהאמביציה שלה. וכשכולם מספרים על העבודה שלהם אני מספרת על הילדים ועל כמה שהם מדהימים. אני זו שמרגישה שזה לא ממש מעניין אותם ושהיה הרבה יותר אטרקטיבי אם הייתי מספרת שאתמול חזרתי מסבב פגישות ברחבי העולם, או לפחות במשרד המעוצב שלי. כי ילדים זה בסך הכל ילדים, מה כבר הם יודעים לעשות? לכולם יש ילדים. אני האישה שלובשת בבוקר גינס וטריקו וכבר כמעט לא מתאפרת כי מה זה חשוב כשהמסלול היומי שלך הוא גן, סופר, בית. שכל שאר הבגדים שלה מחכים לאיזה אירוע מרגש כדי שילבשו אותם ואז לפעמים לובשת אותם והופכת עוד יום רגיל לאירוע מיוחד רק כדי להתלבש יפה מדי פעם. אני האישה שמסתכלת לפעמים על נשים אחרות, על אימהות אחרות, כאלה שיש להן קריירה, כאלה שיכולות לספר על הרזומה שלהן, על הניסיון שלהן, על תפקידים מלאי אתגר ועניין, וחושבת לעצמי שגם אני יכולתי לעשות את זה. שגם אני לא פחות מוצלחת או חכמה או מתוחכמת. כי כמה חבל (ונפלא בו זמנית) שרק הילדים שלי הם אלה שנהנים מכל מה שיש בי לתת. אני האישה שכששואלם אותה, "אז מה היית רוצה לעשות עם עצמך?", היא כבר לא בטוחה שהיא יודעת. כי אחרי שנים שבהן הילדים היו המרכז המוחלט אני כבר לא באמת זוכרת מה רציתי פעם, מה היו החלומות שלי, במה הייתי טובה.  כבר כמעט ושכחתי מי הייתי פעם, לפני שנהייתי אמא.  זה זמני, אני מזכירה לעצמי. המצב התמידי הזה של להיות אמא ורק אמא, של לתת את כל כולך למישהו אחר שתמיד יהיה בראש סדר העדיפויות. כי עוד מעט קצת והם כבר לא יהיו תלויים בי ואז אני אוכל קצת לשחרר. אבל אני לא יכולה שלא לחשוב שאולי באמת כשזה יקרה יהיה מאוחר מדי, אולי יש רכבות שחולפות ולא חוזרות. אולי כבר לעולם לא אזכור מה החלומות שהיו לי פעם, אולי כשאת מוותרת על השנים ה"טובות" שלך את מוותרת על עצמך לנצח..??

ובשורה התחתונה:

• אני קודם כל אמא
• זה לא אומר שאסור לי לחלום
• השאלה אם אצל כולם חלומות מתגשמים