ארץ ישראל שלי

אני יודעת שיכול להיות טוב בישראל. לא שעכשיו רע, חס וחלילה. אבל טוב יותר, טוב באמת. ומתי זה יקרה? זה יקרה כשהשילטון לא יהיה מושחת. כשבכנסת ישבו אנשים שאכפת להם מהעם ולא מעצמם. כשבממשלה לא ישבו עבריינים מורשעים או עבריינים לא מורשעים או סתם אנשים חסרי מוסר. זה יקרה כשזוגות צעירים יוכלו לקנות דירה בלי למשכן את החיים שלהם ושל ההורים שלהם וללכת לסופר בלי להתלבט אם לקנות השבוע מילקי לילדים. כשאנשים יוכלו להתפרנס בכבוד גם מלהיות מורים או שוטרים או עובדים סוציאליים. זה יקרה כשילדים יוכלו ללכת לבית הספר בלי לפחד שידקרו אותם או יתעללו בהם או ישפילו אותם מול כל הכיתה. כשאנשים יוכלו לשבת בבית קפה בלי להסתכל מי נראה להם חשוד, למי יש תיק גדול מדי או מעיל עבה מדי. בלי להתכונן לרגע שבו יצטרכו לקום ולברוח. זה יקרה כשאנשים יוכלו לבחור איפה לגור בגלל הנוף והים ולא לפי רמת זיהום האוויר. כשאנשים ידעו שבערוב ימיהם מישהו ידאג שיהיה להם איפה לגור ומה לאכול, גם אם הם לא יהיו עשירים. כשאנשים ידעו שמותר להם לחשוב מה שהם רוצים ולכתוב מה שהם רוצים ולהגיד מה שהם רוצים בלי שיסתמו להם את הפה או ירצחו אותם.  כשזה יהיה בסדר לרצות לצאת מהמשרד בחמש בלי להרגיש אשמה ולהיות בחופש בלי לקחת את המחשב וללכת למסיבה בגן של הילד בלי לפחד שיפטרו אותך. זה יקרה כשאימהות לא יצטרכו להשאיר בבית תינוק יונק בן שלושה חודשים שכל מה שהוא צריך באמת זה את אמא שלו לידו, רק עוד קצת. כשאנשים יוכלו להתחתן עם מי שהם אוהבים ולא משנה מה המין שלו או שלה ומה הדת שלהם או אם סבא רבא רבא שלהם היה כהן לפני מיליון שנה. זה יקרה כשדת תהיה דת ומדינה תהיה מדינה ואף אחד לא יטעה ויתבלבל ביניהן. כשגן ילדים יהיה גן, של ילדים. מקום שאפשר לפרוח בו. כי איפה ראיתם גנן, או אפילו שניים, שמסוגלים להשקות בו זמנית 35 פרחים?

ואני לא כזאת. אני לא אחת מהישראלים שיושבים הרחק הרחק מעבר לים ואוהבים לקטר על ישראל. שמסתכלים קצת מלמעלה וחושבים לעצמם ש״אצלנו זה לא היה קורה״. כי גם פה לא הכל מושלם, ממש לא. אז אני לא כזאת, להפך. כל שריר בגוף שלי כואב יום יום מגעגוע. געגוע למשפחה שלי המדהימה כל כך. לחום של השמש, לחום של האנשים. להרגשת החופש של יום שישי בבוקר, להתרגשות לפני ערב חג. ליכולת להגיד בדיוק מה אני חושבת ורוצה ומרגישה בלי לחשוש שלא יבינו אותי, בלי לחשוש שאני נשמעת עילגת או חצופה או טיפשה או כמו מישהי שלא ממש מבינה איך הדברים עובדים פה. אני מתגעגעת למפגש ספונטני עם חברה, שלא צריך לתכנן שבועיים מראש. מתגעגעת לשילוב המוזר והמושלם בין אבטיח לגבינה מלוחה בליל קיץ על המרפסת. לבורקס, לשוקו בשקית, למלפפון שיש לו טעם. למפגש מקרי עם מישהו מהעבר, שבתוך רגע הופך למישהו מהווה כאילו לא עברו עשרים שנה מאז הפעם האחרונה שנפגשנו. אני מתגעגעת לחיבור בין פשטות לחדשנות, בין ישירות לתחכום, בין קודש לחול. להרגשה שזה בסדר להתרגז, שזה בסדר להתעקש, שזה בסדר לצאת מהקופסה. לשכנים שאפשר לדבר איתם דרך החלון, שאפשר להזמין אותם עכשיו עכשיו לקפה, שאפשר לבקש מהם כוס סוכר בלי שיחשבו שאני משוגעת. בעיקר אני מתגעגעת להרגשה שאני בבית, באמת בבית. אני בטוחה שיש המון ישראלים בעולם שמרגישים כמוני (וגם בטוחה שיש המון כאלה שממש לא). הדילמה הבלתי פתורה הזו היא הרגשה שיכולה להימשך לנצח. הידיעה שאולי במקום אחר גם אם לא מושלם, יותר קל לחיות, יותר קל לנשום. ובתוך כל זה קיים געגוע מתמיד למשהו שלפעמים פשוט אי אפשר להסביר אותו.

אז בשורה התחתונה:

• אני מתגעגעת
• געגוע הוא לא דבר רציונלי
• אם למרות הכל אני כל כך אוהבת את ישראל, כנראה שהאהבה היא באמת עיוורת