היום יום הולדת

יולי נולדה לפני שנתיים בניתוח קיסרי מתוכנן. בהשוואה ללידה של בן, שהיתה ספונטנית לחלוטין (אם כי הסתיימה גם היא בניתוח קיסרי) הייתי לחוצה וחרדה הרבה יותר. הידיעה מתי ואיך בדיוק זה יקרה הגבירה אצל את רמת הלחץ בגלל שהיה לי זמן הכנה מדויק. בלידה לא מתוכננת את פשוט יודעת שמתישהו זה יקרה, ואת גם יודעת שלא משנה מתי, את לא תהיי מוכנה לזה. קיוויתי שאוכל לבחור את יום הניתוח, 1 ביולי נראה היה לי תאריך מושלם, בעיקר בגלל השם שכבר ידענו שניתן לה. וגם בגלל שחשבתי שזה מושלם שיהיה לנו בן שנולד ב-1 במאי ובת שנולדה ב-1 ביולי. למרבה הצער את הרופא בבית החולים זה לא ממש הרשים והוא קבע את הניתוח ל-27 ביוני. יוני לא היה נשמע לנו כמו שם אטרקטיבי לילדה וכך נשאר לנו לנצח הסיפור על יולי שנולדה בחודש יוני. נו שוין.

כשהכניסו אותי לחדר הניתוח החרדה התגברה. וזה למרות שזכרתי שבפעם הקודמת לא היה אכפת לי מהניתוח, מהחתך בבטן, מההרגשה המוזרה של הלחץ והמשיכות וההתעסקות בבטן שלי. אחרי 12 שעות של כאבים, ציפייה והתלבטויות רק רציתי שיוציאו את התינוק החוצה. שום דבר אחר כבר לא עניין אותי. בלידה של יולי הכל היה מתוזמן ומאורגנן ומתוכנן, אולי אפילו יותר מדי. ואז היא יצאה, וזהו. הכל נשכח ושום דבר אחר כבר לא היה חשוב. היא היתה קטנטנה הרבה יותר ממה שציפינו ויפה ומתוקה ועדינה. והתאהבתי, כמו שאפשר להתאהב רק בילד שלך.

 אני לא ארחיב על כאבי ההחלמה שאחרי הניתוח כי הפוסט הזה מוקדש ליולי ולאושר שהיא מביאה לנו. אני רק יכולה לומר שזה היה נורא, איום ונורא. וסביר להניח שאם לא היו מכריחים אותי לקום הייתי שוכבת במיטה בלי לזוז עד עצם היום הזה. נשארתי בבית חולים עד להחלמה חלקית כדי להשתחרר, כי בן חיכה לי בבית והתגעגעתי אליו. ארבעה לילות בלעדיו נראו כמו נצח אחרי יותר משנתיים שהוא היה כל עולמי. חשבתי שיהיה לי מוזר לחזור פתאום הביתה עם שני ילדים  אבל היה נדמה כאילו יולי היתה שם מאז ומעולם. והיה גם קשה. לילות קשים ומעייפים של הנקה, ימים של בכי בגלל גזים או רעב או כל דבר אחר שתינוקת כל כך קטנה יכולה לבכות בגללו. קשה היה לי לתת תשומת לב גם לבן בזמן שיולי בוכה או יונקת. וגם הוא לא תמיד הבין מה זה הדבר שאני עושה איתה ולמה היא מחוברת לי לציצי. היה לי חשוב להמשיך לתת לו כל מה שהוא התרגל לקבל ולא לתת לו את ההרגשה שהוא נדחק הצידה, שהוא פחות חשוב. כי כמה כבר אפשר להסביר לילד בן שנתיים וקצת? וזה אפילו שהוא כל כך חכם ומדבר ואפילו קצת קורא. כי גם הוא בעצם עוד סוג של תינוק שרוצה שאמא תשחק איתו ותספר לו סיפור בדיוק כמו קודם. למדנו לתמרן, לחלק את הזמן ואת האנרגיה ואת תשומת הלב. גם בן הלך והתבגר ולמד והפך להיות האח הגדול שיולי מעריצה. האח הגדול שלפעמים גם מציק לה, שהרבה מאוד פעמים היא מציקה לו בחזרה, או לא בחזרה. את האהבה שלנו לא היינו צריכים לחלק וסביר להניח שלעולם לא נצטרך לחלק. כי באופן בלתי מוסבר כשנולד עוד ילד כמות האהבה מכפילה את עצמה. וגם כשנדמה שאחרי הילד הראשון לא יכולה להיות עוד אהבה כזו גדולה, זה רק הולך ומעצים.

רק שנתיים עברו ויולי היא כבר ילדה, גברת קטנה. ילדה מצחיקה ששרה כל היום, זוכרת את כל השירים בגן בעל פה ורוקדת באמבטיה. ילדה עם מרץ שמספיק לעוד עשרה ילדים כמוה. עקשנית כמו אמא שלה ולומדת הכל מהר כמו אבא שלה. ומתוקה, מתוקה כמו שרק יולי יכולה להיות.

אני לא מהאימהות שיכתבו שהאימהות היא רק אושר צרוף, שילדים הם התגלמות השלמות. כי כל כך הרבה פעמים זה קשה ומעייף ומעצבן אפילו. ולפעמים הם מרגיזים, הם עקשנים, הם משתוללים, הם מעייפים. בתוך כל רגעי האושר הבלתי ניתן לתיאור, בתוך כל האהבה שאין שום דבר שדומה לה, יש המון המון רגעים קשים, רגעי שבירה. וכן, לפעמים לא בא לי. לא בא לי לשחק על השטיח או להתלכלך בחול בגן משחקים. לפעמים לא בא לי להקשיב ולהקשיב ולהקשיב ולהקשיב, ולא בא לי להיות שוטר או כבאי או נהג מרוצים במרוץ מהסלון לחדר השינה. לפעמים לא מתחשק לי להיות צוות הווי ובידור, ולייצר ארוחות ערב מגוונות בכל ערב מחדש ולשיר שירים באמבטיה. יש פעמים שמתחשק לי לרבוץ על הספה, לשתות קפה, לבהות בטלוויזיה, לישון. ולישון ולישון ולישון. ולמרות כל אלה, הקלישאה נכונה. כל קושי הוא זמני והוא מתחוור ונעלם אל מול כל הדברים האחרים. חיוך אחד על הפנים שלהם, משפט אחד, חיבוק אחד, נשיקה. כן, זה שווה יותר מהכל. לגמרי.