עוד פגישה


בפעם הראשונה שאמא מהגן שאלה אם אנחנו רוצים לבוא אליהם אחר הצהריים התרגשתי נורא. חשבתי לעצמי שהנה סופסוף יש לנו חברים מהגן להיפגש איתם, שתהיה לי אמא לקשקש איתה ושזה עוד צעד קטן בהתקדמות הקשרים החברתיים שלנו כאן. האמת שגם שמחתי שהיום נפתרה לי שאלת השאלות של תעסוקה לילדים אחרי הגן. כמובן שהסכמתי בשמחה. אבל אז היא שאלה אם יום רביעי בשבוע הבא מתאים לנו. ואם כן היא מיד תכניס אותנו ליומן שלה. הבנתי שכל הסיפורים המוזרים ששמעתי תמיד הם אכן אמיתיים. שאין דבר כזה כאן ספונטניות גם כשמדובר במפגש ״סתמי״ של ילדים. בכלל כל הסיפור הזה של ״פליידייט״ כאן הוא הרבה יותר סבוך בעיניי ממה שהוא אמור להיות. כל החוקים הבלתי כתובים שאם לא תעמדי בהם תרגישי שמסתכלים עלייך קצת עקום. וזה מתחיל בתכנון של ימים מראש (במקרה הטוב) וממשיך בעדכון היומנים בפגישה המיוחלת. חשוב שתדעי שלפחות בפעם הראשונה שאת מתארחת אסור לך לבוא בידיים ריקות, זה לא נראה טוב. עוגה, עוגיות, אפילו לחמניות מהמאפייה. משהו שמעיד שאת לא מצפה שיאכילו עכשיו אותך ואת ילדייך. את מצופה לעזוב אחרי שעתיים, שעתיים וחצי מקסימום. רוב המשפחות מתחילות כאן כבר בחמש וחצי-שש התארגנות ערב, ככה שלא תרצי להרגיש ששיבשת להם את לוח הזמנים הכל כך מדויק שיש לעמוד בו.

פליידייט של ילדים זה בעצם גם פליידייט של אימהות. ולכן אנחנו צריכות לקוות שהילדים שלנו ידעו לבחור את הילדים הנכונים בגן, או בעצם את הילדים שיש להם את האימהות הנכונות בשבילנו. כאלה שלא ישעממו אותנו, שיהיה להן קצת חוש הומור כמו לנו ושלא יסרקו את הבית שלנו לחפש בלגן. או לחילופין שלא יזדעזעו מהבלגן הישראלי שהילדים שלנו עושים בבית שלהן. כי כמה נורא יכול להיות אם נצטרך לשבת אחת מול השנייה, לבהות בכוס הקפה שלנו ולנסות למצוא משהו שאפשר לדבר עליו. הגננת שעזבה את הגן, הילד ההוא שמרביץ לכולם, או סתם על מזג האוויר. והילדים שלנו בינתיים מתמוגגים אחד מהשני ובסוף המפגש מבקשים להיפגש גם מחר כי כל כך כיף להם ביחד. ואנחנו בלב מנסות לחשוב איך לצאת מזה או להכין מראש נושאי שיחה מעניינים מספיק וארוכים מספיק לשעתיים וקצת שנבלה ביחד.

כשמגיע תורי לארח אני נכנסת לכוננות. אני מעלימה עדויות לבלגן הכללי ששורר אצלנו בבית דרך קבע. אני בוחרת לי חדר אחד כקורבן, בדרך כלל חדר העבודה. לשם אני מעבירה בגדים, צעצועים, כביסה לא מקופלת, נעליים שמצאתי מתחת לספה בסלון ובעצם כל דבר שמפר את תמונת הבית המסודר והרגוע שאני מנסה להציג. אני מנקה את חדר הילדים. מטאטאת, שוטפת ושואבת כדי לא להרגיש רע עם עצמי שאני נותנת לילדים לשבת על הרצפה ולשחק בתוך הררי אבק ופירורי ביסקוויטים מלפני חודש. כל ההשקעה הזו מתבררת תמיד כטעות קולוסלית כי תמיד תמיד המפגש מסתיים כשהחדר מלוכלך הרבה הרבה יותר ממה שהיה מלוכלך לפני שבכלל ניקיתי. כל כך הרבה מחשבה והשקעה ומאמץ וכל זה בשביל מה? בשביל שעתיים שבהן הילדים שלנו שוב ישחקו באותם משחקים ויריבו את אותם ריבים בלי שיהיה להם אכפת בכלל אם ניקינו או סידרנו מסביב. ואולי הבעיה היא שלי, שאני חושבת יותר מדי. מפחדת לא לעמוד בסטנדרטים הגרמניים הנוקשים. כי איך אני יכולה להרשות לעצמי להיות האמא שלא יודעת להתנהג? אז תגידו מה שתגידו, שצריך לשחרר,שלא צריך להיות אכפת לי מה חושבים. יכול להיות, אבל ברור לי שאני לא אשתנה. אני אמשיך לנקות למרות שאף אחד לא ישים לב, אני אמשיך לאפות עוגיות למרות שזה לוקח לי חצי יום, ואני אמשיך לדאוג כל הזמן מה חושבים עליי.

ובשורה התחתונה:

  • פליידייט גרמני זו גם עבודה קשה לאימהות ולכן לא לחינם מתכננים אותו מראש
  • אל תעזי להיתפס לא מוכנה
  • כל המוזכר לעיל בטל ומבוטל אם יש לך פליידייט עם אמא ישראלית!

3 תגובות בנושא “עוד פגישה

  1. מויה אין עליך! את כותבת מקסים, מצחיק וממש כיף לקרוא במיוחד שאני מאוד מתגעגעת! אוהבת המון, ותמשיכי לשתף! אחותך רותם ♥

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s