אופטימי זה הכי

"מישהו אמר לי פעם שיש סוד כזה, שצריך תמיד לשמוח, להאמין שיהיה טוב, שאתה מאושר. שאלתי את המישהו הזה אם זה בתוקף גם כשנניח מישהו שאתה אוהב נהרג או כשפתאום מבשרים לך שאתה חולה במחלה קשה או כשאתה פושט את הרגל. והוא אמר שכן, ושבכלל אם דבר כזה קורה לך זה רק בגלל שאתה דואג כל הזמן, או אמא שלך. אמרתי לו, למישהו הזה, שאחות של חברה שלי היתה בן אדם מאוד שמח ולא דאגן ופשוט היה לה חרא של מזל, שהיא עברה את הכביש דווקא כשאיזה דביל אחד שתה יותר מדי. אמרתי לו גם שלא ביקשתי להיוולד עם מחלה שכזו, שאוכלת אותי לאט לאט, ושבתור עובר ברחם של אמא שלי באמת הייתי די מבסוט ולא תכננתי לצאת החוצה פגום. גם סיפרתי לו שבן דוד שלי תמיד היה מצליחן ושלכולם היה ברור שהעסק שלו יניב מיליונים, הוא לרגע לא פיקפק ביכולות שלו ובדולרים הרבים שהוא עומד להרוויח. למישהו הזה לא היה מה להגיד לי, אז הוא רק הסתכל עליי ואמר שנראה לו שאני קצת ממורמר ושאם הייתי מסתכל על הדברים קצת אחרת, אולי הייתי קצת פחות כעוס וזה היה משנה לי את החיים. אמרתי לו שאם זה יביא לי תרופה אז אני מוכן מעכשיו ולנצח להיות הכי לא כעוס שיש, והוא ענה לי שאם אני אחשוב על זה חזק חזק ואאמין, אז אולי באמת ימצאו תרופה. אבל אולי זה לא מספיק לי. רציתי להגיד לו שיקח את התיאוריה הרוחנית שלו וידחוף אותה אבל ידעתי שגם לזה תהיה לו תשובה מעצבנת אז המשכתי להקשיב לסיפורים המופרכים שלו ובראש שלי בעצם חשבתי על הטיפול של שבוע הבא, ועל הכאבים שיהיו לי כל השבוע שאחר כך. המישהו הזה חייך אליי ואמר שיהיה בסדר, אני רק צריך להאמין ולהיות קצת יותר חיובי באופן כללי. הוא אמר שאם אני רק אחשוב על כל מה שהוא אומר, זה ישנה לי את החיים. הוא אמר שהעולם יחייך אליי וכל הדברים שתמיד רציתי יקרו לי פתאום. ושוב לא יכולתי להסביר לו שזה נשמע לי כמו שטויות, איזה משהו שהוא אכל בהודו או איזה פסיכופת שעשה לו שטיפת מוח. אבל המישהו הזה המשיך לנפח לי את השכל ועלה לי על העצבים וידעתי שאין טעם להמשיך להתווכח איתו. אז סיימתי לשתות את הקוקטייל שהוא הכין לי, והשארתי אותו לבד, על שפת הבריכה הפרטית שלו."

את הסיפור הקצרצר הזה כתבתי לפני הרבה שנים. אני לא יודעת בדיוק להסביר איזה משמעות יש לו או מה הוא מנסה להגיד. פעם כשהייתי כותבת זה היה בא לי ברגע. הייתי מוציאה את מה שהיה לי בראש. לא הייתי חושבת איך הטקסט נשמע או אם הוא נראה טוב או אם חוקי ההיגיון חלים עליו. זה היה פשוט מה שזה. הייתי כותבת בעיקר לעצמי. היום לוקח לי שעות לכתוב משהו. פתאום כל הדברים שיש לי בראש נראים לי סתמיים או לא מעניינים או לא מתוחכמים מספיק. אומרים שדיכאון טוב ליצירה, אבל אני לא בדיכאון. נכון, קצת קשה לי רחוק מהמשפחה, וקצת מתיש כשיש לך שני ילדים אנרגטיים שצריך להעסיק. נכון, אני נמצאת בעיר שאני מכירה בה מעט מאוד אנשים. וגם קר לי. אבל מפה ועד דיכאון איכותי שיועיל ליצירה הדרך עוד ארוכה. אז אני יושבת מול המסך וחושבת ומחכה וחושבת עוד קצת. ובסוף אני מנערת את האבק מקטע קצר שכתבתי לפני המון המון זמן שאף אחד עדיין לא ראה. ומה עם האופטימיות של המעצבן ההוא מלמעלה? אולי צריך לשמור עליה מדי פעם. מה שבטוח שאם זה לא יועיל, זה בטח לא יזיק.

ובשורה התחתונה:

  • אופטימיות זה שם המשחק
  • לא תמיד זה קל להיות אופטימי
  • אבל אפשר לפחות לנסות

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s