מושלמת

שלושת הילדים שלה נולדו בלידת בזק. בשלישי היא כבר לא היתה צריכה אפידורל. הם יודעים לאכול לבד מגיל שנה ונגמלו מחיתולים בגיל שנתיים. השלישי קצת מפונק אז הוא נגמל בגיל שנתיים וחודשיים. הם ישנים צהריים כל יום, ובכל זאת נרדמים כמו מלאכים בשמונה בערב. בבוקר אחרי שהיא מפזרת אותם ב"מסגרות" (מי המציא בכלל את הביטוי הזה??) היא קופצת לשיעור זריז של פילטיס מכשירים, לפעמים יוגה. זה עושה נפלאות לגוף וזו הפעילות הגופנית היחידה שהיא מספיקה בתוך כל הטירוף של היום. היא חוזרת הביתה כדי לבשל לילדים צהריים. צמחוני, מנסה לעבור לטבעוני. היא מנסה כל מיני מתכונים והילדים פשוט טורפים כל מה שהיא מבשלת, כי היא מבשלת מדהים. הבעל שלה עובד בהייטק אבל פעם בשבוע לפחות יוצא מוקדם כדי לקחת את הילדים לגינה או לספריה. הוא עושה הכל בבית, הכל. הם לא מוותרים על הדייט השבועי שלהם, כי זוגיות חשובה לא פחות מלהיות הורים. הבייביסיטר שלהם מדהימה, סומכים עליה בעיניים עצומות. אם זה ביום שישי הילדים פשוט ישנים אצל ההורים שלה ונשארים שם עד שבת בערב. היא שולחת לך תמונות של הילדים שלה יפים ומחייכים ושל המנות המרהיבות שהיא מבשלת. היא שולחת לך תמונות של הבגדים שהיא קונה ושל הנופים מחופשת הסקי.

את כל כך רוצה לשנוא אותה אבל את לא יכולה. כי היא גם חברה שלך. כי את יודעת שהיא תעשה בשבילך הכל אם רק תבקשי. את יודעת ששום דבר שהיא עושה, היא לא עושה מתוך כוונה רעה. היא פשוט בטוחה שגם את כל כך מאושרת בכל מה שיש לך, בדיוק כמוה.

יש לי נטייה נוראית לחשוב על מה שיש לאחרים ולמה אצלי זה לא ככה. זה נשמע רע, אני יודעת. אני מנסה להיגמל מזה בראש, אבל זה כל כך קשה. אני יודעת שאני לא צריכה להתרכז במעט שאין, אלא בהרבה שיש. אבל אנשים כאלה, ונשים בפרט, גורמים לי להרגיש כמו כישלון. כי הבית שלנו, הוא אפילו לא שלנו. ואחרי יותר מחצי שנה שעברנו לגור בו , עדיין נראה כאילו רק עכשיו נכנסנו. כנראה שאף פעם לא אדע מה זו לידה שהיא לא ניתוח, אלא אם אחליט ברגע של אי שפיות להביא עוד ילד לעולם. אני לא מספיקה לעשות פעילות גופנית, אולי רק כשאני מנקה את הבית לפעמים בתשע בערב. גם כשהבית נקי הוא בדרך כלל מבולגן והוא בעצם כולו ממלכה של בגדים, צעצועים וגרביים שנשכחו מתחת למיטה. אני מבשלת רק כשלבעלי הבשלן אין זמן לזה, כי באמת שזה לא הצד החזק שלי, בלשון המעטה. ודייט שבועי, נו באמת הצחקתם אותי.

ויש לי, יש לי המון. אני קמה בבוקר במיטה חמה, מתחת לקורת גג. יש לי בעל מהאגדות והילדים שלי בריאים ושמחים. ויש לי משפחה מדהימה, יותר ממדהימה. המשפחה הגדולה שהיתה לי תמיד והמשפחה המורחבת הגדולה אפילו יותר שנוצרה אחרי שהתחתנתי ואחרי שנולדו הילדים. אי אפשר לבקש יותר מזה. המשפחה שלי שנותנת לי כוח גם כשקשה. כי לדעת שיש תמיד מי שיהיה שם בשבילך זה המון. זה אולי הכל בעצם.

אני אודה שבעוד אני כותבת את הפוסט הזה היה לי קל יותר לכתוב על מה שאין, על כל הדברים שכל כך מציקים לי, מלכתוב על מה שיש. אולי זה כי אני רק בתחילת הדרך לגמילה מההרגל הנוראי הזה. אבל כמו שאומרים, הכרה בבעיה היא הצעד הראשון.

אני בטוחה שאני לא לבד. בעידן של אינסטוש ופייסוש וטוויטר הכל נראה כל כך זוהר. החיים של ה"חברים" שלנו תמיד נראים כמו סרט. כי אף אחד לא מצלם את החביתה שנשרפה לו, אבל כן את הריזוטו שהוא הכין פעם בשנה. ואף אחת לא מצלמת את עצמה דקה אחרי שהילד הקיא עליה. היא מצלמת את עצמה כשהיא יוצאת מהמספרה. כל כך קל לחשוב שהחיים של מישהו אחר הם מושלמים, אבל את כל מה שקורה אחרי שהבטריה נגמרת אנחנו לא באמת יודעים.

אז בשורה התחתונה:

  • בפילטר הנכון החיים של כולם נראים יפים, זוהרים ומושלמים.
  • יש לנו המון, זה רק תלוי מאיפה מסתכלים.
  • את אף פעם לא תהיי מישהי אחרת, את תמיד תישארי את. אז אולי כדאי להשלים עם זה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s