כשאת אמא לילדים קטנים החיים שלך הם למעשה עונה בלתי נגמרת של הישרדות. המון משימות ומעט מאוד פסלי חסינות. את אוכלת רק מזון שליקטת (שאריות של פסטה, פתיתים ובננות) ושותה בארבע אחר הצהריים את הקפה שהכנת בשמונה בבוקר. למשימות יש דרגות קושי ואי אפשר לפרוש באמצע. והנה רק דוגמא אחת מרבות.
דרגת קושי נמוכה – הקטן/נה שלך חולה. לא נייפה את המציאות, תינוק חולה זה סיוט. הוא בוכה בבוקר, הוא בוכה בערב. הוא מקיא בלילה ומשלשל ביום. את יודעת שזה ייגמר, רק לא מצליחה לראות את הסוף.
דרגת קושי בינונית – שני הילדים שלך חולים בו זמנית. הבית שלך הופך למדגרה של חיידקים. את יכולה כמעט לשמוע אותם מתרבים. היום שלך מלווה בסאונד קבוע של בכי ושיעולים ובאופן כללי בא לך למות. את שואלת את עצמך, מה חשבתי כשחיכיתי רק שנה וחצי כדי להיכנס להריון, ומה היה כל כך נורא אם הייתי מחכה שהגדול יהיה בן 13 ויוכל לקחת עליו את עול המצוות.
דרגת קושי גבוהה – זו הדרגה שאם שרדת אותה תזכי בארבע שעות שינה רצופות בסוף המשימה. בדרגה הזו גם בן הזוג שלך חולה. מה שאומר שבעצם הוא לא קיים. קיימת דמות בחדר השינה, מכוסה בהרים של שמיכות, כריות ונייר טואלט. מדי פעם תשמעי אותו גונח ותביני שהוא רוצה תה.
ברור שכל המשימות נהיות קלות בהרבה אם אמא שלך גרה בסביבה. במקרה שלי אין אמא בסביבה, גם לא אחות או דודה או רחמנא לצלן, חמות. בימי מחלות שכאלה אני מתנחמת בעובדה שבסוף גם אני אדבק ואז אוכל להתייחד במיטה עם הכאבים והאף האדום והגרון הכואב ולישון. אבל בתוך תוכי אני יודעת שזה לא יקרה. כי אמא ממשיכה את המשימות עד הסוף גם כשהיא חולה. ובהישרדות כמו בהישרדות, החזק שורד והחלש נופל. אז איך באמת שורדים? לבד?? אין כנראה פיתרון קסם. אני מרשה לעצמי לבכות, להתרגז, לרחם על עצמי מדי פעם. מוותרת לעצמי במה שאפשר. וזה בגלל שאני בן אדם. כשאני רואה אימהות שמציגות תמונה תמידית של שמחה ואופטימיות נצחית אני לא באמת מאמינה להן. כי לא הכל נפלא, לא תמיד.
אז בשורה התחתונה:
- כולנו באותו האי במטרה לשרוד.
- מותר לנו לרחם על עצמנו, אז נא לא להפריע.
- לכל משימה יש סוף, גם אם קשה לראות אותו.
אמאל'ה!שניים 